סיפורים

הלוחות

שלושים וחמש יממות ארוכות, של חום צורב בימים וקור צורב בלילות, הוא החזיק מעמד ולא נשבר. רוח אלוהים, כך האמין, שמרה עליו. אך ביום השלושים ושישה, שלושה ימים קודם לכן, הכריעה אותו מחלתו. הכול היה כבר כתוב ומוכן, אך כוחו לא עמד לו לשאת את הלוחות הכבדים ולרדת איתם מההר… …לסיפור המלא >>

הוולס האחרון בציריך

רב החובל הרים גבוה את כוס השמפניה שאחז בידו, ואחריו הרימו את כוסותיהם כאיש אחד מאות הנוסעים שגדשו את המדרגות שסביב הרחבה המרכזית.

"לחיים!" הכריז רב החובל. הוא חזר על הכרזתו פעמים נוספות, בכל השפות שידע.

"לחיים!" נשמעה שאגת הקהל בבליל של שפות שונות. התזמורת פצחה בנגינת מחול עליזה…לסיפור המלא >>

חיים בזבל

מכולת האשפה הירוקה תפסה חלק נכבד ממגרש החניה ליד מִקלט מספר 8. עץ גדול הסתיר את האור שהפיצו פנסי השביל ואורן, שטרם שיער מה מצפה לו בהמשך אותו ערב, הצטייד בפנס קטן לפני שיצא מהבית….לסיפור המלא >>

יש הגיון בשיגעון

בדיוק שנה קודם לכן ישבו תרצה וערן באותו בית הקפה. הגשם לא חדל לרגע, מצליח להחדיר את צינתו המקפיאה מבעד לזגוגית הכפולה, נושף מהם והלאה את העשן החמים שמילא את חללו. הם ישבו שותקים זה מול זו, ראשיהם מופנים הצידה לעבר הזגוגית, ובהו בשלוליות הגדולות והכהות, ההולכות ונקוות על הכביש.

"בערך עשרים אנשים הגיעו, אולי אפילו פחות", ציין ערן, מבלי להפנות את ראשו…לסיפור המלא >>

עין בעין

הסיפור זכה במקום השני בתחרות "שירת המדע" ע"ש עופר לידר, 2021

למרות הקיץ היה הלילה שחור וקודר, והדרך שהשתרעה לפנַי היתה חדגונית לאין שיעור. צמד הפנסים המסנוורים שהגיח ממול שעט לעומתי במהירות מטורפת. באינסטינקט בלתי שקול הסטתי את ההגה לימין, ומיד חשתי כיצד אני מתעופף בתוך המכונית, וכיצד היא מתגלגלת באוויר ועומדת לנחות על גבה בצד הכביש…לסיפור המלא >>

פגישה בפאב

הקור ששרר בחוץ היה יכול להיות הרבה פחות נורא לולא הטיפות הקפואות של הגשם שהצליפו בעוז על פניו בעידודה של הרוח חסרת הרחמים. המטריה שלו כבר התהפכה פעמיים ולכן החליט שאין בה תועלת רבה – הוא קיפל אותה, הרכין את ראשו והפקיר עצמו למזג האויר המקפיא תוך שהוא ממשיך ללכת…לסיפור המלא >>

זמן יקר

עוד לפני שעצרה המונית לחלוטין בפתח בניין המשרדים, כבר קפץ ממנה עודד החוצה, מותיר את הדלת פתוחה. את שטרות הכסף שבידו השליך רגע קודם לכן על המושב שליד הנהג. תוך כדי ריצה מהמונית, אל עבר הכניסה לבניין הספיק עודד לדלות מכיסו את הטלפון הסלולרי. הרוח השרבית העלתה משבי אבק, והוא הצליח לפתוח את עיניו רק עד כדי סדק צר. הוא הציץ בשעון שעל הצג, וכשראה שהשעון מורה 10:41 – נחרד…לסיפור המלא >>